הפודקאסט של התנ״ך

18: שמואל: הנדר של חנה

February 18, 2019

אלוהים, כך מספר התנ"ך, "עצר" את רחמן של שרה, רבקה, רחל, אשת מנוח – וחנה, כמובן, ולכן הן נקראות "עקרות". אלא שאת עקרותן צריך להבין במשמעות של התנ"ך, ולא במשמעות המקובלת בימינו. בתנ"ך קיימת תפיסה חד-משמעית, שלפיה אלוהים שולט על הפריון בעולם, ובכלל זה על פוריותה של האישה. המשמעות של תפיסה זו היא, שהתנ"ך איננו מכיר בעקרות כתוצאה של לקות פיזיולוגית כלשהי. הנשים שהזכרתי היו עקרות משום שכך גזר להן אלוהים. וכאשר הוא החליט "לפתוח את רחמן", הן הרו וילדו.

ובכל זאת, חנה נבדלת מהן. היא עשתה מעשה שאף אישה בתנ"ך לא עשתה. חנה נדרה נדר. ונדר הוא עסקה חד צדדית, של תן וקח, שמבצע הנודר עם אלוהים. אם אלוהים יעתר לבקשת הנודר ויתן לו את מבוקשו, אזי הנודר יקריב לו את הדבר היקר ביותר שיש לו. והדבר היקר ביותר שיש לאדם, זה בנו או בתו – וזו בדיוק הייתה העסקה שביצעה חנה!

שנה לאחר מכן נולד שמואל. ושמו משקף את נדרה של אמו – הילד שניתן לה בהשאלה, יוחזר לנותן. לאלוהים : "וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו." שמואל נולד, ומשנגמל מיניקה (בערך בגיל 3 שנים), חנה הביאה אותו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה (שבשומרון), והפקידה אותו בידי עלי, הכהן הקשיש שהיה מופקד על המרכז – ושם נטשה אותו.

בתמורה לקורבנה של האישה, שבאומץ לב קיימה את נדרה והקדישה לאלוהים את הבן שייחלה לו, נולדו לה עוד חמישה ילדים. השתלם לה. ושמואל ??? פרח הכהונה הפעוט, שעל גבו נעשתה העסקה, ננטש על ידי אמו. והוא לא ננטש פעם אחת, כי אם פעמים רבות. שכן בכל שנה חנה באה לבקרו במרכז הפולחני, ובתום הביקור היא שבה לביתה יחד עם כל בני משפחתה – אך בלעדי שמואל.

פרק זה הוא הראשון בסדרה שתוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. אנחנו נספר את סיפורם לאור התמורות ההיסטוריות שהתחוללו בזמנם, שמסבירות את הישגיהם הכבירים ואת כשלונותיהם הצורבים.

האזנה נעימה,
ליאורה ושרון.

ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ואת התימלול ניתן לקרוא כאן.

 

ספר שמואל –

פרק ראשון, מבוא  

 

          בסדרה זו נדבר על שמואל, שבגיל שלוש הובא על ידי הוריו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה שבשומרון, ושם ננטש. נטישה שאולי מסבירה את אופיו הקשה ואת העובדה שלפי הסיפור המקראי הוא בחר בשאול להיות מלך הראשון בישראל, דווקא משום ששאול היה האדם הכי פחות מתאים להיות מלך -  ואחרי שבחר בו, הוא רדף והכשיל אותו.

 

          נדבר על שאול, האיש שרוחות רעות טלטלו את נפשו המעונה,  שגם הוא ננטש. ננטש על ידי ילדיו ועל ידי חיליו – ועל ידי שמואל עצמו.  וכן, על מלחמתו השגויה בפלשתים. מלחמה שהסתיימה בתבוסה מוחצת, במותו ובמות שלושת בניו.  

 

          שאול נחשב במידה רבה של צדק ל"גיבור טרגי" – ולכן, למי שאין מושג מהו "גיבור טרגי" – ולנו אין מושג שכזה, חייב לפנות לחיבור בשם "פואטיקה" שכתב אריסטו, שבו הוא הגדיר את המאפיינים הספרותיים, המובהקים וההכרחיים, של הטרגדיה היוונית, שנחשבה בעיניו שיא היצירה האומנותית.  ואם כך, כאשר נגיע לפרק שמספר על היום שבו שם שאול קץ לחייו, נזמן אלינו גם את אריסטו.  

 

          דוד הוא כמובן הגיבור הגדול של ספר שמואל,  והדמות המרתקת ביותר בתנ"ך. דוד הוא כוכב הצפון  של התנ"ך. בפרקים שיוקדשו לדמותו נדבר על הדרך הארוכה שעשה עד שעלה למלוכה – ועל שנות מלכותו של המלך הגדול שקם מעולם לישראל. נדבר על גאונותו הפוליטית והמדינית,  על הישגיו הכבירים שהשיג, ועל שכשל בילדיו וכשל בבת-שבע, האישה הערמומית שרחצה על הגג שמנגד, ולנגד עיניו המשתאות.

 

          אי אפשר שלא להזכיר את הדה-לגטימציה שעשתה לדוד סופרת שאיננה ראויה שנזכיר את שמה. סופרת,  שניצלה את החופש הספרותי כדי לתפול ערימת שקרים ועלילות כזב זדוניות על ראשו של גיבור מת, שלא יכול לקום מקברו ולתבוע אותה על הוצעת דיבה, ועל לשונה הזדונית והרעה.  ובכל זאת, צריך להודות, הפייק ניוז שהפיקה , היה הצלחה גדולה. שכן אישה זו הצליחה  להשניא דמות כבירה כדוד על אנשים רבים בחברה הישראלית.  

אנחנו, כך אני מקווה, נעשה צדק עם דמות כבירה זו, על יכולותיה וחולשותיה.

 

לפני שנתקדם עלי לומר כמה מילים על ספר שמואל כיצירה ספרותית:

          לתוך התנ"ך קובצו מאות סיפורים. מרביתם קצרים מאד. הארוכים שבהם  ממלאים פרקים אחדים.  

באמירה כללית ניתן לקבוע שמרבית סיפורי התנ"ך מוקדשים לגיבור אחד ולגיבור משני – שני.  לפעמים גם שלישי. במקרה שכזה הגיבורים המשניים,  למרות חשיבותם, מתוארים בצורה חיוורת בהשוואה לדמות הראשית.

 

          בניגוד לדברים אלה, מחבר ספר שמואל כלל בספרו גלריה ארוכה של גיבורים משניים, שכל אחד מהם הוא דמות שלמה ומפותחת בפני עצמה.  

כל אחד מהגיבורים, הראשיים והמשניים, ניחן בעוצמות רגשיות שהן יוצאת דופן בהשוואה לשאר סיפורי התנ"ך, שממעטים להאיר את עולמם הרגשי של הגיבורים עליהם מספרים.

 

וכך, גם אם ביכולתנו להישבע שהסופר שהעלה על הכתב את ספר שמואל לא למד באוניברסיטה, ולא היה דוקטור לפסיכולוגיה או לספרות, הוא היה בעל עין חדה ותבונה מעוררת השתאות לנפש האדם.

ומסיבה זו, כל אחד מהגיבורים הראשיים והמשניים שבהם התמקד, מחזיק סיפור שלם בזכות הדרך שבה תואר. והסיפורים הרבים, הם כמו יובלים קטנים שמתקבצים אלה אל אלה וביחד יוצרים נהר ספרותי רחב, גועש ומרגש בעוצמתו ובעומקו.  

 

          הראשונה מבין הגיבורים המשניים, שעליה נדבר מייד, היא כמובן חנה, אמו של שמואל. על חנה  דיברנו באחד הפרקים הקודמים, והלינק לסיפורה מצורף לתדפיס המלווה של הפרק. אך בעוד שבעבר התייחסנו לסיפורה מנקודת מבט ארצית ומשפטית, הפעם הצד התיאולוגי והמעשה שעשתה, יעמוד במרכז.

 

          יהונתן, בנו הבכור של שאול, שהיה אמור לרשת את כסאו, הוא ללא ספק הגיבור המשני החשוב והבולט ביותר מבין הגיבורים המשניים. המחבר לא העלים את היחסים הקשים, אפילו האלימים, ששררו בין שאול לבין יהונתן. הוא לא העלים את נפשו החצויה של יהונתן, שמצד אחד נטש את אביו ומצד שני עד מותו היה נאמן לו.

המחבר תיאר את החברות העמוקה שנרקמה בין יהונתן לדוד, ואת העובדה שלדעת יהונתן, דוד, בשל תכונותיו, היה ראוי להיות מלך – דבר שכמובן נכון מבחינה היסטורית ואובייקטיבית.

ובכל זאת, הוא לא היה מסוגל לחצות את הקווים ולחבור לדוד. וכך, כפי שהמוות שחרר את נפשו המעונה של שאול, כך הוא שחרר את נפשו השסועה של יהונתן, שנקרע בין שתי נאמנויות מנוגדות ובלתי אפשריות.

 

          באותו איזמל חד כתער שבו תיאר המחבר את היחסים במשולש של שאול, יהונתן ודוד, כך תיאר את היחסים בתוך משולש נוסף: שאול, מיכל ודוד.

מיכל אהבה את דוד בכל ליבה. אך משום שהייתה בתו של שאול, דוד לא הוליד לה ילדים – וזו הייתה טעות גדולה מצידו. משום שהדבר הנכון שדוד היה צריך לעשות, היה להוליד ילדים למיכל ובכך לחבר בין הבית שממנו בא, לבין בית שאול – ועל הטעות הזו הוא שילם ביוקר.  אך כפי שאמרנו קודם :  דוד עשה מעשים גדולים, כבירים, ואין טעות אחת שעליה פסח.   

 

הזכרנו כאן רק כמה מהגיבורים הבולטים  שבספר שמואל, שאליהם נגיע בסדרה זו. ואם נדמה שסקירה קצרה זו יוצרת רושם כאילו נסחפנו לאיזו soap opera טלוויזיונית, שמדללת את מנת המשכל של מי שצופה בה – הרי שטעות גדולה בידו !

 

          הגיבורים שעליהם נספר, פעלו על רקע של שינויים דרמטיים שהתחוללו בתוך ומחוץ לגבולות לישראל. אירועים שהשפיעו על החלטותיהם, שחייבו את המעבר מחברה שבטית לחברה מלוכנית – ועל כך נדבר בכל אחד מהפרקים הבאים.

אך בינתיים נסתפק באמירה  קצרה שאומרת שהיחס של הגיבורים לשינויים שהתחוללו בזמנם,  הוא המפתח שמסביר את מעשיהם. ואנחנו, כדרכנו, נלך בעקבות התמורות ההיסטוריות שהכתיבו את מעשיהם של הדמויות שבהן נתמקד.

 

          ואחרי הקדמה קצרה זו, ניתן לסכם ולומר שספר שמואל הוא אסופה רחבה של סיפורים נפרדים; של דרמות אנושיות, סוערות ויצריות.  ומכלול הסיפורים שמתקבצים אלה אל אלה יוצרים ביחד מסכת ספרותית מרתקת, שמאירה את הגיבורים הגדולים על רקע זמנם.

 

           ועתה, לפי סדר העניינים שקובע התנ"ך,  נעצור בסביבות שנת 1050 לפנה"ס, ונפתח את פרק א' שבספר שמואל, שבמרכזו עומד הנדר שנדרה חנה, שהשפיע ועיצב את אישיותו של בנה, של שמואל.

 

קטע מוסיקאלי.

 

סיפור הולדתו של שמואל

          המעשה המסופר בפרק א' שבספר שמואל התרחש במרכז פולחני קטן שעמד בשילה שבשומרון, שבו לפי המסורת, עמד הארון שבו הונחו לוחות הברית, שקיבל משה במעמד הר סיני. ומבחינת זמן הסיפור, אנחנו עומדים בסביבות שנת 1050 לפנה"ס, בדיוק ביום שקדם בשנה אחת להולדתו של שמואל.

 

כפי שכולנו יודעים פרק זה  מתאר את מערכת היחסים שהתקיימה בביתו של אלקנה, שהיה נשוי לשתי נשים: לפנינה הפורייה שילדה לו בנים ובנות, ולחנה שהתקשתה להרות, ושעל כן נחשבה עקרה.

 

על מערכת היחסים העכורה שהתקיימה במשולש משפחתי מאושר זה // ועל הסיבה שבגללה התנ"ך מעודד גברים לשאת נשים רבות ככל האפשר // ועל  הקוד שקבע את מקומה של האישה שבעלה היה נשוי לאישה נוספת // דיברנו בהרחבה בפרק שנקרא : אלקנה, פנינה וחנה. ולכן, נחזור כאן רק על הפרטים החשובים להמשך דברינו.

 

          מנקודת מבט היסטורית אלקנה ונשותיו חיו בשלהי תקופת השופטים, ולכן  מבחינה אורגנית סיפורם שייך לספר שופטים.  שכן בימיהם החברה הישראלית  הייתה עדיין חברה שבטית, ובראש כל שבט עמדו הזקנים שהנהיגו אותו. שמואל, בנם של חנה ואלקנה, היה המנהיג שמשח את שאול למלך, ולכן הספר שקרוא על שמו, מציין את התקופה שבה החברה השבטית שאוןתה הנהיגו זקני השבטים, הפכה בהדרגה חברה מלוכנית.

 

          כזכור, חנה התקשתה להרות ועל כן נחשבה עקרה – ובעניין זה עלינו להעיר שתי הערות חשובות להבנת סיפורה והמעשה שעשתה.

          ראשית, גם בימינו אישה עקרה, שמשתוקקת לילד משלה, היא אישה אומללה. ובכל זאת מעמדה בחברה שמור ואף אדם הגון לא יעלה בדעתו ללעוג לה בשל כך ולהשפילה.

 

אלא שחנה חייתה לפני 3.000 שנים ולא בימינו.  היא חייתה בעולם שבו תפקידה היחיד של האישה היה ללדת ילדים לבעלה, ולחזק בכך את משפחתה ואת השבט שאליו השתייכה. ואישה עקרה הייתה אישה שלא מילאה את חובתה, ולכן נחשבה חרפה לעצמה, לבעלה ולחברה שבה חייתה.

 

היא הייתה אישה שלעצם קיומה לא היה שום הצדקה.  ודי שניזכר בזעקתה המרה של רחל, שאף היא התקשתה להרות במשך שנים ארוכות, שהתחננה בפני יעקב שיוליד לה ילדים - ואמרה : הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי –  וכן חשוב שנזכור את הדברים שאמרה כאשר סוף סוף נולד יוסף: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים  אֶת-רָחֵל, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים  וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.   וַתַּהַר  וַתֵּלֶד בֵּן  וַתֹּאמֶר :  אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.  (בר' ל).

 

דומה שדי במילים בודדות אלה כדי להבין שהן מתארות גם את העולם שבו חייתה חנה.  והעובדה שאלקנה, בעלה, אהב אותה  בכל ליבו, לא שינתה את פני המציאות, ולא הקלה על הידיעה שהגיעה אל המקום העלוב והאומלל ביותר שאליו הייתה יכולה להגיע אישה שחייתה בעולם שבעולם שבו נשים במצבה לא יכולו לקבל טיפולים הורמונליים ולא עברו הפריות חוץ גופיות. 

 

          הדבר השני שחשוב להבהיר מייד, הוא שהתנ"ך מציג עמדה חד משמעית שלפיה אלוהים שולט על הפיריון בעולם. הוא שולט על פריון החי והצומח – וכמובן על פריון האדם.

          הקביעה שאלוהים הוא אדון הפריון, וברצונו הוא נועל או פותח את רחמה של האישה, שוללת לחלוטין את האפשרות שעקרות יכולה להיות תולדה של לקות פיזיולוגית כלשהי. ואכן עקרותן הממושכת של שרה, רחל, רבקה ואמו של שמשון – וחנה כמובן, מוסברת בכך שאלוהים סגר את רחמן. והעובדה שלבסוף הן כן הרו וילדו, הייתה משום שהוא "פתח" את רחמן ונתן להן היריון – וכמעט, אך לא בדיוק, זהו גם סיפורה של חנה.

אלא שה"כמעט" הזה עושה הבדל עצום בינה לבין שאר הנשים שלתפיסת התנ"ך אלוהים מנע מהן היריון למשך שנים ארוכות.

 

 מוסיקה

 

הנדר של חנה

אמרנו שזמן הסיפור שלנו מתמקד ביום שקדם בדיוק בשנה אחת להולדתו של שמואל. כבכל שנה, גם ביום הזה אלקנה ושתי נשותיו הגיעו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה (שבשומרון), כדי לקיים פולחן דתי, שנקרא "זבח הימים" (=זבח שנתי), שאת טיבו התנ"ך לא מגלה.

 

          כבכל שנה, גם הפעם, ניצלה פנינה את ההתכנסות המשפחתית כדי להתעמר בחנה וללעוג לה על שום עקרותה – ושוב עלינו לחזור לפרק שהוקדש למערכת היחסים שהתקיים בבית זה, ולומר במילים חד משמעיות שאנחנו סניגורים גדולים של פנינה, ושלו עמדנו במקומה של פנינה, היינו נוהגים כמותה!

ואחרי הצהרה פרובוקטיבית זו, שמוכחת היטב בפרק שעסק בחיי משפחה זו, נחזור לסיפורה של חנה.

 

ביום שעליו אנחנו מדברים, נחשול של עצב נורא איים להטביע את האישה האומללה,  וחנה פרשה הצידה, ותוך כדי בכי מר היא התפללה לאלוהים והשמיעה את הדברים הבאים – ציטוט מקוצר:

וַתָּקָם חַנָּה  .... וְהִיא  מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה.  וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי (עוני = סבל, אומללות, עינוי) אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ , וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ  זֶרַע אֲנָשִׁים,  וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו  וּמוֹרָה (סכין, תער)  לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. 

 

הקטע שקראנו מדגיש שחנה נדרה נדר, דבר שהנשים האחרות שגם אותן עצר אלוהים מלדת, לא עשו.  וזה ההבדל הגדול בינה לבינן.

 

מוסיקה קצרה

 

          ומכיוון שעל משמעות הנדר עמדנו בהרחבה בפרק שהוקדש ליפתח, נסתפק באמירה קצרה  ומכלילה, שאומרת מהו נדר.

 

נדר איננו שבועה רגילה.  הוא עסקה חד צדדית, של תן וקח, שעושה הנודר עם אלוהים.

בייסודה של עסקה זו עומדת אמונה עמוקה וחד-משמעית, שאומרת  שכל מה שקרה בעבר וכל מה שיקרה בעתיד, הוא חלק בלתי נפרד מהתכנית הגדולה שקבע בשחר הבריאה האל שבו מאמין הנודר.  

לפי תפיסה זו, מה שמתרחש ברגע זה בחייו של כל אחד מאיתנו, הוא חלק זערורי של מאותה תכנית כוללת וענקית שנקבעה אי שם בעבר הרחוק. ולפיכך, אנחנו כפותים לתכנית, או לגורל שקבע לנו אלוהים,  ואין ביכולתנו לעשות דבר כדי לשנותו. 

 

          והגורל, ואת זה חשוב להדגיש, איננו מתחשב במידת צדיקותו או רשעותו של האדם – והוא שמסביר את הביטוי צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו.

הןא מסביר גם את דבריו של איוב, שאלוהים עצמו אמר שאין שני לאיוב בצדיקותו, שבכל זאת ברגע אחד חרב עולמו. הוא איבד את 10 ילדיו, את בריאותו ואת רכושו הגדול. ואיוב, שידע שאלוהים עומד מאחורי האסונות הכבדים שפקדו אותו אמר : עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ

 

וכמו איוב , גם הנשים שהתנ"ך מציין שהיו עקרות,  לא נענשו על שום שחטאו. הן היו עקרות, משום שכך  נגזר להן.

 

מוסיקה קצרה

 

          ובכל זאת, לאמונה הקשוחה, שלפיה גורלו של האדם רשום באיזה ספר נסתר, ושבהגיע הדף שעליו רשום שמו, מה שנגזר מתממש ולא ניתן לשנותו,          יש פתח מילוט מחריד אחד, וזה הנדר. 

והנדר, כבר אמרנו, הוא עסקה חד-צדדית, של תן וקח, שבו מתחייב הנודר, שאם אלוהים ייעתר לבקשתו וישנה את גורלו -  אזי בתמורה, הוא, הנודר, ישלם לאלוהים בדבר היקר ביותר שיש לו.

והדבר היקר ביותר שיש לאדם, הוא בנו או בתו.

ובמידה שאלוהים ייעתר לעסקה וישנה את גורלו של הנודר, אזי הנודר יקריב, או יקדיש, לאל את בנו, או את בתו.  ובפועל ההקדשה הזו היא קורבן אדם. היא רצח פולחני, מזעזע ומצמרר -  וזה בדיוק מה שעשה יפתח , ואנחנו הראנו שהוא לא היה היחיד.  

 

בפרק שהוקדש ליפתח, הבאנו דוגמאות המעידות שנדר שבו ביצע אב טקס דתי שבמהלכו הוא רצח את בנו, היה מעשה אחרון ונואש  שלרוב עשה מלך, או שר הצבא, שידע בוודאות שארצו עומדת לפני הרס וחורבן . ומלך שביצע טקס רצחני זה, היה אדם  שהאמין שהאל שלו חרץ את גורל ארצו להרס וחורבן  - ובכל זאת,  עדיין היה לו שביב קטן ואחרון של תקווה.

והשביב הזה הוא הנדר.

 

ובנקודת הקצה שבה ניצב מלך שהאמין שהגורל של ארצו נחרץ לכליה, ושיש לו רק עוד דרך אחת להציל את ממלכתו      היו מלכים שהכריעו לטובת ממלכתם – והם נדרו את נדרם. הם ביצעו את העסקה של תן ניצחון וקח את הילד – ותכף נראה שזה בדיוק מה שעשתה חנה.   

 

ואם בדרך כלשהי גורל המלחמה השתנה והם ניצחו בה, הרי שלאמונתם הדבר קרה משום שהאל נעתר לעסקה שהוצעה לו, והוא הציל את הממלכה מכליה.

ולנדר אין התרה.

ואחרי שאלוהים נעתר לנודר, אין מקום לעמוד אז על המקח ולבקש הנחה במחיר.  

 

          בפרק שהוקדש לסיפורו של יפתח, עמדנו על כך שהתנ"ך רואה בקורבנות אדם, תועבה ופשע כלפי אלוהים.  ושגזר דינו של אדם שמבצע פשע פולחני נורא זה, הוא מוות.

ולמרות עמדה מפורשת זו, נראה שבמצבים הקיצוניים ביותר, תופעה מחרידה זו התקיימה גם בישראל.

 

מוסיקה

 

אמרנו שלנדר אין התרה.

וכאן, בדיוק בנקודה הזו,  באה התפנית הגדולה והמשמעותית :  בתנאים מחמירים ביותר, יש התרה לנדר שנודרת אישה. 

 

          לפי התנ"ך, ובכל העולם הקדום, וכמעט עד ימינו, מעמדה המשפטי של האישה היה נחות בהשוואה לזה של הגבר.

(ובמאמר מוסגר נציין שרק בשנת 1918 קיבלו הנשים באנגליה זכות בחירה. באמריקה ניתנה להן זכות בחירה ל בשנת 1920, בצרפת בשנת 1944, בשוויץ בשנת 1971).

 

          ואחרי הערה קצרה זו נחזור לתנ"ך.

בפועל האישה שחייתה בעולם הקדום נמצאה תמיד בחזקתו של גבר, בין אם היה זה אביה ובין אם היה זה בעלה (וזה עדיין המצב בחלק גדול מהארצות המסולמיות).

 

ויתכן שמשום מעמדה הנחות של האישה בהשוואה לגבר, התנ"ך, במגבלות חמורות, מאפשר התרה לנדריה.

וכך קובע פרק ל שבספר במדבר. ואני קוראת בקיצור רב ותוך כדי דילוגים, רק את מה שחשוב לענייננו: 

          וְאִשָּׁה, כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה.....  וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ  .... וְהֶחֱרִישׁ לָהּ           אָבִיהָ,  וְקָמוּ  כָּל נְדָרֶיהָ  וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ  יָקוּם (= יתקיים). 

 

במילים פשוטות: החוק שלפנינו דן בעסקה חד-צדדית שמבצעת נערה שטרם נישאה, עם אלוהים.  

כלומר, האב שמע את בתו  נודרת, "אוסרת על נפשה".

או מתחייבת לפני אלוהים על נפשה.

מכיוון שהאב  עבר בשתיקה על המעשה "וְהֶחֱרִישׁ לָהּ  אָבִיהָ", שתיקתו מתפרשת כהסכמה שבשתיקה לפעולתה של בתו. ואם בקשתה התממשה, היה עליה לקיים את נדרה.    

 

          עכשיו מגיע הסייג שמתייחס אך ורק לנערה שטרם נישאה.  אם האב שמע את בתו נודרת והתנגד לה, אזי הנדר בטל ואלוהים ימחל לה,  למרות שנשבעה לשווא  בשמו:

          וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ ... לֹא יָקוּם (= הנדר לא יתקיים); וַיהוָה  יִסְלַח לָהּ  כִּי           הֵנִיא אָבִיהָ  אֹתָהּ. 

 

בשלב הבא מתייחס  החוק לנדר של אישה נשואה, שנמצאה בחזקת בעלה. ואותו עיקרון חוזר על עצמו בשנית, אך עם תוספת משמעותית:  

          וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ  .... וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ (= בעלה שמע אותה ביום           שנדרה)  וְהֶחֱרִישׁ לָהּ:  וְקָמוּ נְדָרֶיהָ  ...(כלומר, אלוהים נעתר לבקשתה. ועכשיו מגיע ההמשך החשוב שמתייחס ליום של הנדר). וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ (היום של הנדר),  אִישָׁהּ  יָנִיא אוֹתָהּ , וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ  ....וַיהוָה  יִסְלַח לָהּ. 

 

ועוד דילוג קטן שאומר את אותם דברים

           וְשָׁמַע אִישָׁהּ (=בעלה) וְהֶחֱרִשׁ לָהּ,  לֹא הֵנִיא אֹתָהּ,  וְקָמוּ  כָּל נְדָרֶיהָ  ...  (כלומר, מה שביקשה התקיים).

 וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם      אַחֲרֵי          שָׁמְעוֹ  - וְנָשָׂא  אֶת עֲוֹנָהּ .

אֵלֶּה   הַחֻקִּים  אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה  בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ , בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ. 

ההרחבה המשפטית שרלוונטית לנו, מתייחסת באופן מפורש ליום שבו אישה נשואה נדרה את נדרה.   אם בעלה שמע אותה ושתק, אזי בכפוף לכך שהבקשה מולאה, היה עליה לקיים את נדרה.   הדבר החשוב ביותר לנו הוא שלבעל היה  יום אחד בלבד כדי לבטל את נדרה של  אשתו. ואם לא עשה כן, הוא הפך ערב לכך שהיא תמלא את חלקה בעסקה. ואם לא עשה כן, אזי אלוהים יעניש אותו : וְנָשָׂא  אֶת עֲוֹנָהּ.

 

מוסיקה

 

 

מהדוגמאות שבידינו עולה, נדר שבו הילד היה המחיר שאותו התחייב האב לשלם, היה פתח המילוט האחרון והנואש שנותר בידי מלכים שהאמינו, שבכך יוכלו לשכנע את האל שלהם להציל את ממלכתם מהרס וכליה וודאית.

 

חנה לא הייתה מלכה ולא שר צבא. ובכל זאת היא הייתה אישה נואשת שהגיעה אל הקצה. אל התחתית המשפחתית והחברתית.  בעולם שבו חייתה, לאישה כמותה לא הייתה זכות קיום. וכמו רחל, שהצהירה  ביום שנולד יוסף, בנה הבכור :אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

גם לאמונתה של חנה, היה עליה לעשות את המעשה האחרון שאולי ישכנע את  אלוהים לאסוף את חרפתה – והיא עשתה מעשה שאף אחת מהנשים העקרות שהתנ"ך מספר עליהן, לא עשתה.  

 

חנה ביצעה את העסקה של תן וקח. באם אלוהים ייעתר לנדרה וייתן לה זרע אנשים : וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ  זֶרַע אֲנָשִׁים , כי אז היא תקדיש, או תחזיר את הילד לאלוהים : וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו. 

 

 הילד  לא ייחשב בנה ולא ישתייך לה, כי אם לאלוהים.  הוא  יובא למרכז הפולחני שעמד בשילה, שם יוקדש לאלוהים, ושם יישאר כל ימיו – ועל ההשלכות הקשות שהיו למעשה זה, נדבר בפרקים הבאים.

 

לפי הכתוב, עלי הכהן, ראה ושמע את חנה מבצעת טקס פולחני בעל משמעות חמורה ביותר. ובשל חומרתו, הכהן הקשיש חשב שלפניו  אישה שיכורה. אישה, שהיין עלה לה לראש ושעל כן היא עושה דבר שאסור לה לעשותו :

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה  לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה, וְעֵלִי  שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ.   וְחַנָּה  הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ,  רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת  וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי  לְשִׁכֹּרָה.   וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי  עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ  מֵעָלָיִךְ.   וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר  לֹא אֲדֹנִי  אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי  וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי  לִפְנֵי יְהוָה.

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר  לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ  אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ  מֵעִמּוֹ. 

 

חנה פירשה את ברכתו של עלי כאילו בכך אלוהים נעתר למבוקשה – והיא הלכה לדרכה:

 וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל  וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד .... (= אומללותה סרה ממנה).

 וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ  וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה.  וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים (בדיוק כעבור שנה) וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל  כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. 

 

פירוש שמו של שמואל, מאשר את מהות העסקה שביצעה אמו:  כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו. 

מוסיקה

 

          על חנה היה להיפרד מעל בנה מייד לאחר לידתו. אך היות שעדיין ינק, היא ביקשה מאלקנה שירשה לה להשאירו בחזקתה עד שיגיע לגיל שלוש, שהיה גיל הגמילה בעולם שבטרם תחליפי מזון לתינוקות.

ועל בקשתה השיב :

          וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ  שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ , אַךְ יָקֵם           יְהוָה  אֶת דְּבָרוֹ.

 

אלקנה נעתר לבקשתה, אך דבריו "יָקֵם יְהוָה  אֶת דְּבָרוֹ" מעידים שלא רק הכוהן הקשיש היה עד לנדרה, אלא גם הוא.  

אלקנה, חזר בצורה מרומזת על החלק השני של החוק הדן  בנדרי נשים, שקובע שאם הבעל שמע את אשתו נודרת ועבר על כך בשתיקה, שתיקתו הפכה אותו ערב לכך שתקיים את שבועתה. שאם לא כן, הוא זה שיישא בעונשה :

וְשָׁמַע אִישָׁהּ (=בעלה) וְהֶחֱרִשׁ לָהּ,  לֹא הֵנִיא אֹתָהּ,  וְקָמוּ  כָּל נְדָרֶיהָ  ...  וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם  אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ,  וְנָשָׂא  אֶת עֲוֹנָהּ.   (במדבר ל').

 

ואכן, כאשר שמואל הפעוט נגמל מיניקה, הוריו הביאו אותו למרכז הפולחני שבשילה – וחנה , שהתייצבה בפני עלי הכהן, מילאה בכך את חלקה בעסקה. ציטוט:

 

 אֶל הַנַּעַר הַזֶּה  הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי      מֵעִמּוֹ.  וְגַם אָנֹכִי  הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה.  כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, (כלומר יהיה) הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם  לַיהוָה.

 

כפיצוי להקרבה שהקריבה  האישה, נתן לה אלוהים עוד שלושה בנים ושתי בנות - ואחרי לאה ורעומה, חנה היא האישה הפורייה ביותר בתנ"ך:

כִּי פָקַד יְהוָה אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת

ושמואל?

שמואל הפעוט, הובא למרכז הפולחני שעמד בשילה ושם ננטש.

 

סיכום קצר

בפרק זה פתחנו את הסדרה שתוקדש לגיבורים הגדולים שבספר שמואל.  חזרנו בו על סיפורה של חנה, שבעבר עסקנו בו מנקודת מבט ארצית. הפעם התייחסנו אליו מנקודת מבט תיאולוגית,  שהרי נדרה של חנה מסביר מדוע שמואל נמסר לידיו של עליו וגדל בשילה, ולא בבית הוריו.

 

          אלא שפרח הכהונה הקטן, שבקושי מלאו לו שלוש שנים, שילם מחיר כבד מאד על העסקה שנעשתה על חשבונו.

לדברי הכתוב, הוריו ביקרו אותו אחת לשנה, כאשר הגיעו לשילה כדי לקיים את פולחן  "זבח הימים".  ואז אמו  הייתה מביאה לו מעיל קטן שתפרה לו. ובתום הביקור, היא  יחד עם אביו, ועם ילדיה האחרים, נטשה אותו בשנית, בשלישית וברביעית.

 

והמעיל שתפרה לו, הפך סמלו של שמואל.  המעיל היה הביטוי המוחשי היחיד לכל אהבת האם שידע שמואל, שבבגרותו הפך איש זועם, נקמן וחסר רחמים –ואת

הדברים האלה, נוכיח בפרקים הבאים בסדרה המקודשת לספר הנקרא על שמו.